Le nepotisme dans la Halacha

---

Les documents

---

ויקרא ו טו

יב וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. יג זֶה קָרְבַּן אַהֲרֹן וּבָנָיו אֲשֶׁר-יַקְרִיבוּ לַיהוָה, בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ--עֲשִׂירִת הָאֵפָה סֹלֶת מִנְחָה, תָּמִיד: מַחֲצִיתָהּ בַּבֹּקֶר, וּמַחֲצִיתָהּ בָּעָרֶב. יד עַל-מַחֲבַת, בַּשֶּׁמֶן תֵּעָשֶׂה--מֻרְבֶּכֶת תְּבִיאֶנָּה; תֻּפִינֵי מִנְחַת פִּתִּים, תַּקְרִיב רֵיחַ-נִיחֹחַ לַיהוָה. טו וְהַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ תַּחְתָּיו מִבָּנָיו, יַעֲשֶׂה אֹתָהּ; חָק-עוֹלָם, לַיהוָה כָּלִיל תָּקְטָר

ילקוט שמעוני תורה פרשת צו רמז תפח

מבניו יעשה אותה [ו, טו] מלמד שהבן קודם לכל אדם שבעולם, יכול אף על פי שאין ממלא מקום אביו ת"ל ואשר ימלא את ידו לכהן תחת אביו בזמן שימלא את מקומו של אביו הוא קודם לכל אדם ואם אינו ממלא מקום אביו יבא אחר וישמש תחתיו,

ויקרא ט"ז לב

 וְכִפֶּר הַכֹּהֵן אֲשֶׁר-יִמְשַׁח אֹתוֹ, וַאֲשֶׁר יְמַלֵּא אֶת-יָדוֹ, לְכַהֵן, תַּחַת אָבִיו; וְלָבַשׁ אֶת-בִּגְדֵי הַבָּד, בִּגְדֵי הַקֹּדֶשׁ. לג וְכִפֶּר אֶת-מִקְדַּשׁ הַקֹּדֶשׁ, וְאֶת-אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת-הַמִּזְבֵּחַ יְכַפֵּר; וְעַל הַכֹּהֲנִים וְעַל-כָּל-עַם הַקָּהָל, יְכַפֵּר. לד וְהָיְתָה-זֹּאת לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם, לְכַפֵּר עַל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִכָּל-חַטֹּאתָם--אַחַת, בַּשָּׁנָה; וַיַּעַשׂ, כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת-מֹשֶׁה

רש"י

לְכַהֵן תַּחַת אָבִיו, (ת»כ) לְלַמֵּד שֶׁאִם בְּנוֹ מְמַלֵּא אֶת מְקוֹמוֹ, הוּא קוֹדֵם לְכָל אָדָם:

דברים י"ז י"ח

וְלֹא יַרְבֶּה-לּוֹ נָשִׁים, וְלֹא יָסוּר לְבָבוֹ; וְכֶסֶף וְזָהָב, לֹא יַרְבֶּה-לּוֹ מְאֹד. יח וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ, עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ--וְכָתַב לוֹ אֶת-מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת, עַל-סֵפֶר, מִלִּפְנֵי, הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם. יט וְהָיְתָה עִמּוֹ, וְקָרָא בוֹ כָּל-יְמֵי חַיָּיו--לְמַעַן יִלְמַד, לְיִרְאָה אֶת-יְהוָה אֱלֹהָיו, לִשְׁמֹר אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת וְאֶת-הַחֻקִּים הָאֵלֶּה, לַעֲשֹׂתָם. כ לְבִלְתִּי רוּם-לְבָבוֹ מֵאֶחָיו, וּלְבִלְתִּי סוּר מִן-הַמִּצְוָה יָמִין וּשְׂמֹאול--לְמַעַן יַאֲרִיךְ יָמִים עַל-מַמְלַכְתּוֹ הוּא וּבָנָיו, בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל. {ס}

רש"י

הוּא וּבָנָיו. מַגִּיד, שֶׁאִם בְּנוֹ הָגוּן לְמַלְכוּת הוּא קֹדֶם לְכָל אָדָם:

ילקוט שמעוני תורה פרשת שופטים רמז תתקטו

הוא ובניו שאם הוא מת בנו עומד תחתיו, ואין לי אלא זה בלבד, ומנין לכל פרנסי ישראל שבניהן עומדין תחתיהן, תלמוד לומר בקרב ישראל, כל שהוא בקרב ישראל בנו עומד תחתיו,

רמב"ם הלכות מלכים פרק א הלכה ז

כשמעמידין המלך מושחין אותו בשמן המשחה, שנאמר ויקח שמואל את פך השמן ויצק על ראשו וישקהו, ומאחר שמושחין המלך הרי זה זוכה לו ולבניו עד עולם, שהמלכות ירושה שנאמר למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל, הניח בן קטן משמרין לו המלוכה עד שיגדיל, כמו שעשה יהוידע ליואש, וכל הקודם בנחלה קודם לירושת המלוכה, והבן הגדול קודם לקטן ממנו, ולא המלכות בלבד אלא כל השררות וכל המינויין שבישראל ירושה לבנו ולבן בנו עד עולם, והוא שיהיה הבן ממלא מקום אבותיו בחכמה וביראה, היה ממלא ביראה אף על פי שאינו ממלא בחכמה מעמידין אותו במקום אביו ומלמדין אותו, וכל מי שאין בו יראת שמים אף על פי שחכמתו מרובה אין ממנין אותו למינוי מן המינויין שבישראל,

רמב"ם הלכות כלי המקדש פרק ד הלכה כ

כשימות המלך או כהן גדול או אחד משאר הממונים מעמידין תחתיו בנו או הראוי ליורשו, וכל הקודם לנחלה קודם לשררות המת, והוא שיהיה ממלא מקומו בחכמה, או ביראה אף על פי שאינו כמותו בחכמה שנאמר במלך הוא ובניו בקרב ישראל, מלמד שהמלכות ירושה והוא הדין לכל שררה שבקרב ישראל שהזוכה לה זוכה לעצמו ולזרעו.

היכל מלך הלכות כלי המקדש פרק ד הלכה כ

אלא ודאי דדעת רבינו ז"ל שאם ממלא בחכמה ואינו ממלא ביראה אבל עכ"פ הוא ירא שמים אלא שאינו כאביו אינו נדחה אלא ממנין אותו דלא מיעטא תורה אלא למי שאין בו יראת שמים כלל וכמ"ש בה' מלכים ומי שאין בו יראת שמים אבל כל שיש בו יראת שמים אלא שאינו כאביו אבל בחכמה ממלא מקום אביו ממנין אותו והוי דומיא דמ"ש אלא שאינו כמותו בחכמה מילת כמותו דייקא דלעולם חכם הוא אבל אינו כמותו וה"ה נמי ביראה שיש בו יראה אבל אינו כמותו

תלמוד בבלי מסכת יומא דף עב עמוד ב

מתיב רב אדא בר אהבה, ואמרי לה כדי: יכול יהא בנו של משוח מלחמה משמש תחתיו, כדרך שבנו של כהן גדול משמש תחתיו תלמוד לומר שבעת ימים ילבשם הכהן תחתיו מבניו אשר יבא אל אהל מועד - מי שראוי לבא אל אהל מועד.

רש"י מסכת יומא דף עב עמוד ב

יכול יהא בנו של משוח מלחמה משמש תחתיו וכו' - יכול תהא גדולת משוח מלחמה ירושה להיות בנו קודם לכל אדם כדרך שבנו של כהן גדול משמש תחתיו, רישא דברייתא הכי תניא לה בתורת כהנים גבי עשירית האיפה: והכהן המשיח אין לי אלא משיח, מרובה בגדים מניין, תלמוד לומר והכהן, יכול שאני מרבה אף משוח מלחמה - תלמוד לומר תחתיו מבניו מי שבנו עומד תחתיו, יצא משוח מלחמה שאין בנו עומד תחתיו, ומניין למשוח מלחמה שאין בנו עומד תחתיו תלמוד לומר שבעת ימים ילבשם הכהן וגו' יצא זה שאין ראוי לבוא אל אהל מועד לכפר בקודש, וגבי כהן גדול תניא בדוכתא אחריתי בתורת כהנים: לכהן תחת אביו מלמד שהבן קודם לכל אדם, יכול אף על פי שאין ממלא את מקומו - תלמוד לומר ואשר ימלא.

שו"ת הרשב"א חלק א סימן ש

שאלת ראובן תובע משמעון ואומר לו אתה היית שליח צבור בבית כנסת שבאושקה מהיום שמונה ושלושים שנה. ועכשיו זקנת ושבת ואין אתה יכול לשמש בשליחותן כמו שעשית קודם היום. ונתת לנו במקומך בנך ואינו ראוי כל כך לפי שאינו ערב /קולו/. ואני ומקצת אנשים מהמתפללים בבית הכנסת הנזכרת אין אנו רוצים שיתפלל. אם תוכל אתה להתפלל מוטב ואם לאו הכבד ושב בביתך. השיב שמעון אפשר שתשש מקצת כחי ועיני כבדו מזוקן ואיני יכול לעיין ולקרות בספר תורה כמו שהייתי עושה. אבל בכל הענינים האחרים שעל שליח צבור לעשות ככחי אז ככחי עתה. ואני מפייס לקהל הרגילים להתפלל בבית הכנסת שיעשו עמי חסד שאר שני חיי כמו שעשו עם אבותי. שאבי ואבי אבי היו שלוחים בין אבותי ובין אבותיהם כל ימי חייהם ועולה לא נמצא בשפתם. ובני הזנכר אף על פי שאינו ערב /קולו/ הוא ממלא מקום אבותי בכל הענינים. ויקרא בני ספר תורה במקומי ויכתוב כל מה שעלי לכתוב לקהל כדי שלא יעברו על התקנה שיש בידי מאבותם ז"ל.

שו"ת הרשב"א חלק א סימן ש

ואין לאחר לערער עליו בדברים אלו. ואם הבן ראוי לכך אף על פי שאינו ערב בקולו כמו אם קולו אינו משונה. והוא הגון ואין מכשלת עברות תחת ידו דבר ראוי הוא שיהא בנו קודם בסיועו לכל אדם. ועוד שאפילו לא הי' האב יכול לעמוד בשמושו. אם הבן ראוי לכך אף על פי שיש אחר טוב ממנו שורת הדין שיהא הוא קודם לכל אדם. כי לפי מה שאני רואה ממנהג אותן המקומות הבנים מתמנים מדעת הצבור חזנים תחת האבות. וגם זה היה אביו ואבי אביו חזנים לפי מה שכתוב בנוסח הטענות וכלל גדול אמרו ז"ל בכל עניני המנויין שאם היה הבן ראוי הוא קודם לכל אדם. ואפילו כהן גדול אם היה בנו ראוי אף על פי שיש אחרים גדולים כמוהו או גדולים ממנו הבן קודם שנאמר (ויקרא ו) והכהן המשיח תחתיו מבניו. וכל שכן עכשיו שאב קיים ומשמש בשמושו אלא שצריך עזר לקצת ימים שהדין נותן שיהא בנו קודם לכל אדם.

שולחן ערוך אורח חיים הלכות ברכות השחר ושאר ברכות סימן נג

ש"צ שהזקין (פד) ורוצה למנות בנו לסייעו לפרקים, אף על פי לב שאין קול בנו (פה) ערב כקולו, אם ממלא מקומו בשאר דברים, בנו קודם לכל אדם לג ואין הצבור יכולין למחות בידו. (תשובת רשב"א סי' ט' /ש'/).

מגן אברהם סימן נג ס"ק לג

ורשד"ם בי"ד סי' פ"א כ' דבחכם הממונה להרביץ תורה או לדין לא אמרי' כך עכ"ל, ובס' י"מ מח"ד ח"ב פי"ט דכל המינויין שהם כתר תורה אין בניהם קודמין רק מהלל הנשיא ואילך נהגו שבניהם קודמין ע' פ' י"ג דכתובו':

שולחן ערוך יורה דעה הלכות תלמוד תורה סימן רמה סעיף כב

ומי שהוחזק לרב בעיר, אפילו החזיק בעצמו באיזה שררה, אין להורידו מגדולתו אף על פי שבא לשם אחר גדול ממנו (ריב"ש סימן רע"א). לח] אפילו בנו ובן בנו לעולם קודמים לאחרים, כל זמן שממלאים מקום אבותיהם ביראה והם חכמים קצת. (רמב"ם פ"א מהלכות מלכים)

שו"ת חתם סופר חלק א (אורח חיים) סימן יב

ומה שצל"ע לשון רשב"א בתשובה סס"י שי"ן וז"ל, ועוד שאפילו לא היה האב יכול לעמוד בשמושו אם הבן ראוי לכך וכו' שורת הדין שיהי' הוא קודם לכל אדם כי לפי מה שאני רואה ממנהג אותן המקומות הבנים מתמנים מדעת הציבור חזנים תחת אבותיהם וכו', וכלל גדול אמרו ז"ל בכל עניני המנויין שאם היה הבן ראוי הוא קודם לכל אדם ואפילו כהן גדול אם היה בנו ראוי וכו' הבן קודם שנאמר והכהן המשיח תחתיו מבניו וכו' עכ"ל, ולשון זה צ"ע מ"ט תלי' זה במנהגא כיון שדין תורה כך הוא, ותו מ"ט תליא בדעת הציבור כיון שכופין אותם ע"כ למנות הבן תחת אביו שממלא מקומו, ותו מאי אפילו כהן גדול דקאמר מאי רבותי' דכהן הגדול בענין זה:

והנלע"ד בענין זה על פי מה שצל"ע בש"ס יומא ע"ב ע"ב מצריך קרא לכהן גדול שבנו קם תחתיו, וקשה הא למה לי קרא הא בספרי דרשינן מדכתיב במלך בקרב כל ישראל לרבות כל המינויים בישראל וכמ"ש רמב"ם פ"א ממלכים וא"כ למה לי קרא מיוחד לכה"ג, ותו דאמרינן דמשיח מלחמה אין בנו קם תחתיו מדכתיב אשר יבוא אל אהל מועד וכן פסק רמב"ם בהלכות כלי מקדש פ"ד [הל' כ"א] ע"ש, וקשה מי גרע משארי מינויי ישראל, אע"כ מוכח מזה דלא נאמר דבר זה אלא במלך וכדומה לו ככל אותן המנויין דפרט הירושלמי דמייתי תוס' דסוטה מ"א ע"ב ד"ה אותו וכו' שוטרי הרבים וגבאי צדקה וסופרי הדיינין ומכין ברצועות, אבל כל מינויי קדושה אינן בכלל זה, ומשו"ה בעי כהן גדול קרא יתירה לרבות וחוזר וממעט משוח מלחמה ומכ"ש כל שארי מינויי קדושה, וע"כ כ' הרשב"א דמינוי חזן הכנסת תלוי במנהגא שיש מקומות הנהיגו חזן של מקדש מעט ככהן הגדול בבהמ"ק וכמו שאנו נוהגים סלסול בבהכ"נ מדרבנן בכל דברים הנוהגים במקדש מן התורה כמבואר בהגה' ש"ע א"ח סי' קנ"ג ובמג"א שם סס"ק מ"ו יע"ש ה"נ דכוותיה, והיינו דכתב רשב"א אפילו כה"ג שהוא מינוי של קודש טפי אפילו הכי ממנים בנו תחתיו מכ"ש חזן שנראה קצת כשליח קהל לענין שארי [דברים] ג"כ:

והיינו דכתב רשד"ם בתשובה סי' פ"ה ומייתי לי' מג"א סס"י נ"ג (ונרשם בטעות שם) דהרשב"א מודה בכל מינוי התורה והוראה ורבנות שאינו בירושה ומייתי לי' מש"ס יומא דשלשה כתרים הם כתר מלכות וכהונה מורישים לבניהם אבל כתר תורה הפקר הוא יע"ש, וקשה עכ"פ מנ"ל מקרא להפקיר כתר תורה הא כתיב בקרב כל ישראל לרבות כל מינויי ישראל, אע"כ מדאיצטריך בכה"ג קרא יתירה ומדמעטינן נמי משוח מלחמה ש"מ דוקא מינוי של שלטונים אבל של קדושה והוראת התורה אינה בירושה לבניהם כלל, וכן פשיטא ליה להרמ"ע בעשרה מאמרות דמייתי מג"א שם לפסק הלכה ושפתיו ברור מללו, דמעולם לא הורישו כתר תורה לבניהם אלא מהלל ואילך ולא משום כתר תורה אלא להיות המלכות שבישראל מלכות הורדוס עבדא בישא ראו חז"ל להשלים כתר המלכות ע"י נשיאי התורה שהיו אז מזרע דהע"ה והורישו כתרם לבניהם מטעם שלטונות מלוכה לא מטעם התורה וההוראה יע"ש במתק לשונו,

שו"ת לבושי מרדכי אורח חיים מהדורה קמא סימן י

והנה על ההגדה ידוע ומפורסם הוא שאין למדין ואין לבנות הלכה בכל מקום, אם יש לאל ידינו לשאוב מים חיים מדבר ד' זו הלכה אשר מפיה אנו חיים, על כן לא אשים עיני כעת על ההגדה, ורק מה שהקשה בהלכה זאת. כתב מה שצל"ע לשון הרשב"א בתשובה [ח"א] סי' ש' וז"ל, ועוד לא היה האב יכול לעמוד בשמשו, אם הבן ראוי לכך, שורת הדין שיהיה הוא קודם לכל אדם, כי לפי מה שאני רואה ממנהג אותן המקומות, הבנים מתמנים מדעת הצבור חזנים תחת אבותם, וכלל גדול אמרו ז"ל בכל עניני המנוין, שאם היה בן ראוי לאותו איצטלא, הוא קודם לכל אדם, ואפי' כהן גדול אם היה בנו ראוי, הוא קודם לכל אדם. ומתמיה החתם סופר ז"ל וכתב, ולשון זה צ"ע, מ"ט תלי' זה במנהגא, כיון שדין תורה כך הוא. ותו מ"ט תליא המנויין בצבור, כיון שכופין אותו ע"כ למנות הבן תחת אביו. ותו מאי אפי' כהן גדול.

ולענ"ד בפשיטות עיקר הילפותא הוא ממלך, שממשלתו על העם ומוריש ומנחיל ממשלתו. כן כתב הרמב"ם ביד החזקה בפ"ד מהל' כלי המקדש ה"ה, והוא הדין לכל שררה שבקרב ישראל. והנה מי הוא שהרשה לחזן הכנסת שררות בישראל, עבודת הקודש מוטל עליו וכל עבודתו עבודת הקודש יקרא לשורר ולזמר תפלות, אבל שררות מאן דכר שמיה, מי הקנה לו, ואין מי שבישראל שמכבדו כשררות, משא"כ רב גם שררות מקנים לו, יעי' בחתם סופר [יו"ד] סי' ה', הפקירו הפקר וגזרותיו קיימין וזוקפים מלא קומתו, זה שכר תורתו והוא שררתו, ובזה ילפינן דומיא למלך שמוריש שררתו. אבל חזן הכנסת אין לו שררות כי אם משועבד נקרא. ומש"כ בה' מלכים [פ"א ה"ז] וכל המינוים, היינו שיש להם שררות קצת, וכן השוחטים עבודת הקודש ישאו ואין להם שררות, ואפ"ה מחזיק הדבר מחמת מנהג, ושלא לטעות לאמור מנהג כהאי אינו בנוי על דעת תורה בכל אחד, לאמור נפשי אוותה לשמוע יותר הגון ביראה, כגון החזן הוא המוציא בעבודתו ובתפילתו יאות לבחור מובחר. וע"ז קאמר הלא אפילו כהן גדול שהוא בעבודתו מביא כפרה לכל ישראל בנו קודם. ולפי"ז הקושיא שהקשה, ועל קושיא זו יצא לדחות כתר תורה שהקשו בש"ס יומא [ע"ב ע"ב] הנ"ל מצריך קרא שבנו קם תחתיו, וקשה למה לי קרא הא בספרי [פ' שופטים יז, כ] דרשינן מדכתיב במלך בקרב ישראל לרבות כל המינויין, ולפי דאמרן הו"א דוקא מי שמקרין לו שררה בממון ולרדות בעם כעין מלך, אבל כהן גדול שבוחרין אותו לעבודת הקודש, וכלום שררה נותנים לו, עבדות השם נותנים לו. ואם אמת נכון הדבר שמחויבים להגדיל ולהרים את הכהנים כידוע וכל ישראל מחויבים להקדימו בכל דבר שבקדושה, הו"א כיון שעיקר עבודתו לכפר את הקודש יותר יקריב אליו ואין מורישין אותו לזרעו אחריו, קמ"ל קרא, ומשו"ה כהן משוח שאין עבודתו כי אם לעורר התשובה ביוצאי מלחמה, ואין בידו לא לרדות ולצות ולא להפקיר, לא נקרא שררות.

ועוד נראה כיון שנחלה זו ממלך לבנים נקרא ירושה, והו"א כעין ירושה משעה שמת זוכין הבנים בירושה מבלי שאין להם שום דבר לזכות בירושה, וממילא בא לבניהם, וכן הוא ירושת מלוכה, אבל כהן גדול שמת אין הבנים זוכין בכהונה גדולה עד שמשחם, הו"א כיון שאינו קנוי לו כירושה וצריך מעשה המשיחה, הו"א לא ילפינן ממלך, ובקרב ישראל נאמר [דברים יז, כ] בירושת מלכות, משו"ה צריך קרא מכהן גדול, ובאמת אינו נקרא ירושה כי אם זכיה שמזכים לו מן התורה. ולדעתי כיון שיש לדחות הקושיא, אין בידינו לבנות הלכה על קושיא.

במדבר פרק כז

(טו) וידבר משה אל יקוק לאמר:

(טז) יפקד יקוק אלהי הרוחת לכל בשר איש על העדה:

(יז) אשר יצא לפניהם ואשר יבא לפניהם ואשר יוציאם ואשר יביאם ולא תהיה עדת יקוק כצאן אשר אין להם רעה:

(יח) ויאמר יקוק אל משה קח לך את יהושע בן נון איש אשר רוח בו וסמכת את ידך עליו:

במדבר רבה (וילנא) פרשת פינחס פרשה כא סימן יד

יד וידבר משה אל ה' לאמר יפקד ה' אלהי הרוחות כל מי שמבקש צרכי צבור כאלו בא בזרוע, יפקד ה' מה ראה לבקש הדבר הזה אחר סדר נחלות אלא כיון שירשו בנות צלפחד אביהן אמר משה הרי השעה שאתבע בה צרכי אם הבנות יורשות בדין הוא שירשו בני את כבודי אמר לו הקדוש ברוך הוא (משלי כז) נוצר תאנה יאכל פריה בניך ישבו להם ולא עסקו בתורה יהושע הרבה שרתך והרבה חלק לך כבוד והוא היה משכים ומעריב בבית הועד שלך הוא היה מסדר את הספסלים והוא פורס את המחצלאות הואיל והוא שרתך בכל כחו כדאי הוא שישמש את ישראל שאינו מאבד שכרו קח לך את יהושע בן נון לקיים מה שנאמר נוצר תאנה יאכל פריה.

שו"ת חתם סופר חלק א (אורח חיים) סימן יב

וכעת רואה אני ראיי' אחרונה גדולה מכולן והוא דאיתא במדרש פ' פנחס2 ע"פ יפקוד אלקי הרוחות וכו' שהיה משה סבור שבניו יורשים מקומו ונוטלים שררתו וכו' אמר לו הקדוש ברוך הוא לא כמו שאתה סבור וכו' הרבה שרתך יהושע והרבה חלק לך כבוד והוא פורס את מחצלאות וכו' נוצר תאנה יאכל פריה וכו' עכ"ל מדרש יע"ש, והנה מרע"ה בעצמו אמר אשר יצא לפניהם ואשר יבוא לפניהם ואשר יכול לעמוד נגד רוח כל אחד ואחד כמבואר במדרש ואילו לא היה יודע בבניו כל אלו המדות לא היה מבקש להם גדולה שהיה סותר א"ע בתפלתו, אע"כ היו הבנים ראויים לכך והקב"ה לא אמר שיהושע יותר הגון לכך אלא שסידר הספסלים ואת המחצלאות, וקשה הא כתיב תחתיו מבניו אע"כ בכתר תורה לא נאמר זה, אבל אלעזר ירש גדולתו של אהרן דבכה"ג המצוה תחתיו מבניו ולא ברבנות וזה ראי' ברורה לפע"ד, ובתשו' רמ"א דא"ד3 נדפס בסוף תשו' א' מרב א' נקרא מו"ה שואל ונעלמה ממנו כל הנ"ל במ"כ:

שו"ת לבושי מרדכי אורח חיים מהדורה קמא סימן י

והנה לעיל אמרתי שאין מביאים ראיה מהגדה אם בידינו להתחזקה על שורש ההלכה. בכל זאת ראה זה מצאתי בחתם סופר שכתב בסוף התשובה ראי' מהמדרש פ' פנחס [במדב"ר כא, יד], יפקוד ד' וכו', מה ראה משה לבקש הדבר הזה אחר סדר נחלות, אלא כיון שירשו בנות צלפחד אביהם, אמר משה הרי השעה שאתבע בה צרכי, אם הבנות יורשות, בדין הוא שירשו בני את כבודי. א"ל הקדוש ברוך הוא נוצר תאנה יאכל פריה, בניך ישבו להם ולא עסקו בתורה, ע"כ. וסיים שם אם לא היה יודע שהי' בבניו כל המדות, לא היה מבקש להם גדולה. ושרי לי מורי ורבי, הלא הקדוש ברוך הוא השיב למשה בניך לא עסקו בתורה ואיך לא ידע משה מזה. אבל המדרש מישב את עצמו, מה ראה משה לבקש הדבר הזה אחרי נחלות, אלא כיון שירשו בנות צלפחד נחלת אביהן אמר משה הרי השעה ועת רצון הוא שאתבע בה צרכי אם הבנות תרשנה בדין הוא שבני ירשו את כבודי, והקב"ה השיב לו שלא עסקו בתורה. אבל בעובדא דידן שהבן היה מורה שלהם, ומכבר הנחילו לו את הרבנות, ורק בעלי זרוע בזרועם דחו גזלו וחמסו את הודו ונחלתו, ודאי ירושת הבן לעולם תעמוד ואפילו הפסיק אחר, ירושה אין לה הפסק.

שו"ת צמח צדק (לובאוויטש) אורח חיים סימן כא

לענין ש"ץ שבנו קודם דמשמע לכאורה מדבריו שאינו רק ממנהגא. וכבר הקשה זה בשו"ת חתם סופר חלק א"ח סי' י"ב. ותירוצו דוחק. ואאזמו"ר הגאון נ"ע בש"ע שלו סי' נ"ג סל"ד תירץ דכוונת הרשב"א הוא רק לאפוקי שכשיש מנהג שאין בנו קודם לאחר יעשו כמנהגם. ולכאורה משמע כן ממש"ש שורת הדין הוא כו' וכלל אמרו בכל המנויין כו'. או שמא י"ל דמפרנסי ישראל אין ללמוד כ"כ לש"צ. וא"כ כ"ש שי"ל כן לענין שו"ב דודאי אינו פרנס כ"א שכיר. א"כ אין לדמותו לא לכהן ולא לפרנסי ישראל. אך י"ל אדרבה דהא עסק כה"ג הוא ג"כ שחיטת הקרבנות להקרבתן. א"כ גם שחיטת חולין יש לו קצת דמיון לזה דהא שולחנו של אדם מכפר עליו במקום מזבח וכן בכנה"ג סי' נ"ג הביא בפי' שהדין כמ"כ בשוחט. והנה צ"ע אם בן השו"ב אם שהוא ממלא במקום אביו אינו למדן כ"כ רק מעט. ויש שו"ב אחר ת"ח ויש בהעיר דעות. אם עכ"ז יש קדימה לבן השו"ב. כיון שהוא אומן טוב ומספיק. והרשב"א כתב בפירוש לענין ש"צ אף שיש גדול ממנו הבן קודם. והנה לענין דינא דבר מצרא פסק בש"ע ח"מ רסי' קע"ה דאף שהאחר הוא ת"ח בן המצר קודם [ע"כ מצאנו]:

במדבר פרק ג

(ד) וימת נדב ואביהוא לפני יקוק בהקרבם אש זרה לפני יקוק במדבר סיני ובנים לא היו להם ויכהן אלעזר ואיתמר על פני אהרן אביהם:

ויקרא רבה (וילנא) פרשת אחרי מות פרשה כ

ובנים לא היו להם, ר' יעקב בר אבין בשם ר' אבין בשם ר' אחא אמר אלו היו להם בנים היו קודמין לאלעזר ולאיתמר דתנינן תמן כל הקודם לנחלה קודם לכבוד ובלבד שיהא נוהג כמנהג אבותיו, (במדבר ג) ויכהן אלעזר ואיתמר על פני אהרן אביהם ר' יצחק אמר בחייו ר' חייא בר אבא אמר במותו, על דעתיה דר' חייא בר אבא דאמר במותו כתיב הכא פני ולהלן הוא אומר (בראשית כג) ויקם אברהם מעל פני מתו מה להלן במותו אף כאן במותו על דעתיה דר' יצחק דאמר בחייו נאמר כאן על פני ונאמר להלן (שם /בראשית/ יא) וימת הרן על פני תרח אביו מה להלן בחייו אף כאן בחייו, אירע טומאה באהרן שמש אלעזר אירע באלעזר שמש איתמר

מדרש אגדה (בובר) במדבר פרשת במדבר פרק ג סימן ד

ויכהן אלעזר ואיתמר. ושמשו בכהונה גדולה, אבל אם היו בנים לנדב ואביהוא, אותם בנים היו משתמשים במקום אביהם: על פני אהרן אביהם. בחיי אהרן אביהם, כמה דתימר על פני תרח אביו (בראשית יא כח). ולמה נקוד על אהרן, ללמדך שלא היה בכלל המניין, אירע טומאה באהרן ושמש אלעזר אירע טומאה באלעזר ושמש איתמר: ד"א על פני אהרן אביהם. כמה דתימר מעל פני מתו (בראשית כג ג), מת אהרן שמש אלעזר, מת אלעזר שימש איתמר:

ספורנו במדבר פרשת במדבר פרק ג פסוק ד

ויכהן אלעזר ואיתמר. נתן להם מינוי ושררה במשכן במצות האל יתברך: